התשובה הקצרה: סטגפלציה היא השילוב הבעייתי של אינפלציה גבוהה, צמיחה כלכלית חלשה או שלילית ואבטלה עולה — כולם יחד. אינפלציה רגילה מגיעה עם כלכלה חמה; סטגפלציה מגיעה עם כלכלה קרה. היא מתחילה בדרך כלל בזעזוע היצע, כמו זינוק במחירי הנפט, ומחמירה כשהמדיניות נשארת רופפת זמן רב מדי. עבור סוחר CFD זה חשוב כי ספר המשחקים הרגיל נשבר: אג"ח, מדדים והמטבע יכולים כולם לרדת יחד, בעוד זהב ואנרגיה מחזיקים מעמד בשקט.
מה גורם לסטגפלציה ולמה היא שונה מאינפלציה רגילה
אינפלציה רגילה היא סיפור של ביקוש: יותר מדי כסף רודף אחרי מעט מדי סחורות, והבנק המרכזי מקרר את הכלכלה באמצעות ריביות גבוהות יותר. התנאי השני הוא בעיקר סיפור של היצע. משהו הופך את הייצור ליקר יותר או נדיר יותר: אמברגו אנרגיה, רשת שילוח שבורה, כשל ביבול, מחסום מכסים פתאומי. המחירים עולים כי העלויות עולות, לא כי הלקוחות מוצפים במזומנים. התפוקה יורדת כי אותו זעזוע גורם לחברות לייצר פחות, ולכן האבטלה מטפסת.
בדרך כלל מופיעים יחד שלושה מרכיבים:
- זעזוע היצע חדש שמעלה את עלויות התשומות בכל הכלכלה, לא רק במגזר אחד.
- מדיניות כלכלית רופפת ששומרת על הכסף זול בזמן שהזעזוע מתגלגל, כך שהעלייה במחירים מתקבעת במקום לחלוף.
- ציפיות שנעקרות מעוגן, כך שעובדים דורשים העלאות שכר וחברות מעלות מחירים מראש, ומזינות ספירלת שכר-מחירים.
הרעיון הישן של עקומת פיליפס, שלפיו אינפלציה ואבטלה מאזנות זו את זו באופן מסודר, מניח שביקוש הוא המנוע היחיד. זעזוע היצע שובר את האיזון, ושניהם עולים. מיתון רגיל מביא להאטה במחירים ולירידה במשרות; התנאי הזה שומר על מחירים גבוהים בעקשנות בזמן שמשרות נעלמות. התמהיל החד-צדדי הזה הוא כל הבעיה.
סטגפלציה בהיסטוריה: שנות ה-1970 והפרקים שאנשים שוכחים
המקרה הקלאסי בספרי הלימוד הוא ארצות הברית בין 1973 ל-1982. אמברגו הנפט של 1973 הכפיל בערך פי ארבעה את מחירי הנפט הגולמי, זעזוע הנפט השני של 1979 הכפיל אותם שוב, וה-Federal Reserve היה איטי להדק. האינפלציה ב-CPI רצה מעל 10 percent לפרקי זמן מסוימים, האבטלה טיפסה מעבר ל-8 percent באמצע שנות ה-1970, וה-GDP הריאלי התכווץ בשתי מיתונים נפרדים.
ההשוואה בין מדינות היא החלק שרוב ההסברים מדלגים עליו. בריטניה נפגעה קשה יותר: האינפלציה עברה 20 percent ב-1975, כאשר שביתות, לירה שצללה ומדיניות פיסקלית רופפת החריפו את זעזוע הנפט. מערב גרמניה ויפן ספגו את אותו זעזוע נפט אך הידקו מוקדם יותר ושמרו על אינפלציה נמוכה יותר במשך רוב העשור. אותו זעזוע, תגובות מדיניות שונות, ותוצאות שונות מאוד.
ציר זמן גס:
- 1973: אמברגו הנפט הראשון; האינפלציה בארה"ב ובבריטניה מאיצה בעוד הצמיחה מאטה.
- 1975: האינפלציה בבריטניה מגיעה לשיא מעל 20 percent; האבטלה בארה"ב קרובה ל-9 percent.
- 1979: זעזוע הנפט השני; ה-Federal Reserve תחת Volcker מתחיל העלאות ריבית חדות.
- 1982: האבטלה בארה"ב מגיעה לשיא קרוב ל-11 percent, ואז האינפלציה נשברת סוף-סוף.
- 2021 עד 2022: שרשראות האספקה של המגפה וזעזוע אנרגיה מחזירים את המונח. הגיוס נותר חזק, ולכן רוב הכלכלנים כינו זאת בהלת אינפלציה ולא הדבר האמיתי.
אינדיקטורים כלכליים שמסמנים סטגפלציה
אין מספר יחיד שמכריז עליה. צריך שלוש סדרות שנעות בכיוון הלא נכון בו-זמנית, וטבלה הופכת את הדפוס לברור:
| אינדיקטור | אינפלציה רגילה | מיתון רגיל | שניהם יחד |
|---|---|---|---|
| CPI ו-core PCE | עולה | יורד או יציב | עולה, לעיתים מעל 5 אחוזים |
| צמיחת התמ"ג הריאלי | חזקה | שלילית | יציבה עד שלילית |
| שיעור האבטלה | יורד | עולה | עולה |
| השכר הריאלי | יציב בערך | יורד באיטיות | יורד במהירות |
| כיוון הריבית | למעלה | למטה | תקועה, או עולה למרות החולשה |
עקבו אחר הנתון החודשי ב־ הודעת מדד המחירים לצרכן של BLS, שמפרקת את המדד למרכיבי מזון, אנרגיה, דיור וליבה. הפירוק הזה מראה אם הלחץ מגיע מפריטים שמונעים מצד ההיצע. חברו אותו למדד המועדף על ה־Federal Reserve, שמוסבר במדריך שלנו ל־ כיצד נמדדת אינפלציית PCE , לצד פרסום התמ"ג הרבעוני ושיעור האבטלה. סקרי מנהלי הרכש הם האזהרה המוקדמת: כאשר התפוקה מתכווצת בעוד רכיב המחירים המשולמים מטפס, זהו הסימן המובהק לסביבה הזו.
השפעה על צרכנים, עסקים ושווקים: סיכונים שכדאי להכיר
התנהגות הצרכנים משתנה באופן מוכר. משקי בית עוברים למותגים זולים יותר, דוחים רכישות גדולות ומוציאים חלק גדול יותר על דלק ומזון. נבצע את החישוב עבור עובד שמרוויח 40,000 בשנה. המחירים עולים ב־9 אחוזים והמעסיק מציע באי־רצון העלאה של 4 אחוזים. השכר הריאלי יורד בכ־5 אחוזים, כלומר אובדן כוח קנייה של 2,000 בשנה. הכפילו זאת על פני כל המדינה, וההוצאה הפנויה מצטמצמת.
עסקים מתחלקים למנצחים ולמפסידים לפי קו אחד ברור: כוח תמחור. יצרני אנרגיה, קמעונאים מוזלים וחברות שחוזים שלהן צמודים לאינפלציה החזיקו מעמד בעיקר בשנות ה־1970. חברות תעופה, יצרני רכב וכל מי שהיה לו חוזים במחיר קבוע וחשבונות דלק עולים נלחצו; חלקם נזקקו לסיוע ממשלתי או נעלמו. מרווחים דקים יחד עם עלויות תשומות שאינך יכול לגלגל הלאה הם מצב שברירי.
השווקים מתמודדים עם הסיכונים שלהם, ואסטרטגיות השקעה קלאסיות שנבנו על כך שאיגרות חוב מאזנות מניות מפסיקות לעבוד:
- איגרות חוב ומניות עלולות לרדת יחד, כך שהכרית של 60/40 נעלמת.
- CFDs על מדדים גולשים מטה על רווחים מיושנים בעוד התנודתיות נשארת עצבנית.
- זהב ומטבעות הקשורים לאנרגיה נוטים להחזיק מעמד; מטבעות של מדינות מייבאות אנרגיה סובלים.
- עסקאות carry נעשות הפכפכות משום שדרך הריבית אינה ברורה לשני הכיוונים.
תגובות מדיניות והדילמה של הבנק המרכזי
הסיבה שהשילוב הזה מעורר חשש היא שכלי העבודה הסטנדרטיים מושכים לכיוונים מנוגדים. העלאת ריבית נלחמת באינפלציה אך מעמיקה את ההאטה. הורדת ריבית או חידוש רכישות אג"ח תומכות בצמיחה אך מזינות את ספירלת המחירים. המדריך שלנו על כיצד עובד easing quantitative מסביר מדוע האפשרות השנייה מפתה כל כך ומסוכנת כל כך כאשר הבעיה היא ההיצע, לא הביקוש.
התקופה שבין 1979 ל-1982 מראה את הפתרון הנחרץ. ה-Federal Reserve דחף את ריבית המדיניות שלו לכיוון 20 אחוז, קיבל מיתון עמוק, והאינפלציה ירדה משיעורים דו-ספרתיים אל מתחת ל-4 אחוז עד 1983. זה עבד, אבל המחיר היה שנתיים של אובדן תפוקה ואובדן משרות. קובעי מדיניות מודרניים מעדיפים דרך ביניים צנועה: להחזיק ריביות גבוהות לזמן רב יותר, לדבר בתקיפות, ולקוות שהציפיות יתייצבו לפני שהצמיחה תישבר. לכן הטון של כל ישיבה חשוב כל כך. ההבחנה ב שפה ניצית מול שפה יונית של הבנק המרכזי הופכת לדבר הסחיר ביותר בלוח האירועים.
המדיניות הפיסקלית מסייעת רק בשוליים, ותמיכה שמכוונת לא נכון רק מוסיפה ביקוש לבעיית היצע.
צ'קליסט מסחר לסטגפלציה במסגרת הערכה
משטרים כאלה מייגעים עבור מי שסוחר במגמה וסלחניים פחות מדי כלפי פוזיציות גדולות מדי. הטווחים מתרחבים, המתאמים מתהפכים, ופרסום שנראה מתון יכול להזיז את המחיר באלימות כי השוק נטה לכיוון ההפוך. כאן צ'קליסט עדיף על אינסטינקט:
- כוון את הגודל מול הטווח היומי הרחב ביותר שנרשם לאחרונה, לא מול הממוצע. אם EUR/USD נע 120 פיפס ביום, סטופ של 30 פיפס הוא בקושי סטופ.
- העדף צמדים עם פער מדיניות ברור: בנק מרכזי שמקשיח מדיניות בתוך חולשה מול בנק שכבר מצמץ.
- התייחס ל-gold כאל הלונג המחדל בהפתעות אינפלציוניות, ול-dollar כאל הלונג המחדל בפחדים מצמיחת יתר; נדיר ששניהם שגויים באותו יום.
- החזק פחות פוזיציות overnight. העלות של החזקת CFD במשך שבועות היא דמי ה-swap, וכאשר ריביות המדיניות גבוהות, החיוב הזה שוחק עסקת swing.
- שמור רשימה כתובה של מועדי ה-CPI, ה-GDP ונתוני התעסוקה הבאים, והפחת חשיפה לקראת כל אחד מהם.
דוגמה מספרית למגבלת היום. נניח חשבון הערכה של 50,000 עם תקרת הפסד יומית של 2,000 ו-drawdown כולל של 3,000. שתי פוזיציות, שכל אחת מסכנת 1 אחוז, כלומר 500 כל אחת, משאירות הרבה מרווח ביום רגיל. ביום פרסום שבו ה-slippage מכפיל את ההפסד הממומש, אותן שתי עסקאות יכולות לעלות 2,000. זה כל תקרת היום שנמחקה בבוקר אחד. הורדה ל-0.5 אחוז לכל עסקה סביב נתונים מפילה את תרחיש הקיצון לכ-1,000.
Pivex נותנת לסוחר מרחב לשבת בצד בשבועות המלוכלכים. להערכה אין דדליין ואין מספר מינימלי של ימי מסחר. ה-drawdown הכולל נמדד מנקודת פתיחה קבועה ולא משיא נגרר. החזקה בסוף שבוע ומסחר בחדשות שניהם מותרים. העוזר המובנה מראה כמה ממגבלת היום נשאר, כך שהתאמת גודל הפוזיציה לבוקר של CPI הופכת לחשבון ולא לניחוש.
השלב הבא: פתח את השנים-עשר החודשים האחרונים של פרסומי CPI, אבטלה ו-GDP וסמן כל חודש שבו שניים מתוך השלושה נעו בכיוון הלא נכון. התרגיל הזה לוקח שעה ואומר לך בצורה ברורה באיזה משטר אתה סוחר. אם אתה רוצה ליישם את הצ'קליסט בתוך חשבון מבוסס כללים עם דמי הצטרפות חד-פעמיים שניתנים להחזר וללא דדליין, ההערכה החד-שלבית של Pivex ב-Match-Trader מתאימה. היא בנויה לסוחרים שמעדיפים לחכות מאשר לבזבז ניסיון.
מדריכים קשורים: איך עובד quantitative easing ו שפה ניצית מול שפה יונית של הבנק המרכזי.
לפני ההשתתפות, עיין בכללי התכנית הנוכחיים של Pivex והחליט אם הערכת המסחר הסימולטיבית הייחודית מתאימה לניסיון ולגבולות הסיכון שלך. השתתפות אינה מבטיחה פרס, הכנסה או תוצאה מסחרית ספציפית.